שעון שבת

שעון גדול הוא השבוע

זרזיף החול הדק הולך בו ואוזל

שעת הדלקת נרות שבת היא שעת חסדו של

הגרגר האחרון

הנוחת ברכות

על פסגת החול

ונח



עיניי רפות, נעצמות

גפרור רוטט בעליזות בין אצבעותיי

אוזניי קשובות

לברכה המתמלמלת מעצמה מבין שפתיי

מציתה

ומייחלת

רק עוד רגע קט

לאהוב



שקיעת שני וארגמן

מלהיטה את הפתילים

באש סבלנית וחומלת

הזמן

נעצר באחת

שבת



אני פותחת את עיניי להבדיל

מביטה באור הנר המשתקף בי

האש עכשיו אחרת

קצרת רוח ונסערת

מבערת בדין

מעשנת

ושעון החול כבר על ראשו עומד

שוב יתחולל המרדף שאין לו סוף

מרוץ הגרגרים והשניות

שיזרמו

יחלחלו

ויערמו

מהר כל כך

ותיכף

שוב שבת

איך תיראה עלמא?

לא להרבה הורים מזדמן לבחור מי יהיה ילדם. כיצד יראה ויישמע, מה יהיה מינו, אילו תווי פנים יהיו לו, איזה מבנה גוף, שיער, מבט, קול, מה יהיו סגולותיו ומה נקודות התורפה שלו, את מי יאהב ומי יאהב אותו ובמה יאלץ להילחם בכדי לשרוד.

ובכן, לי יש.

ההיריון שלי עם עלמא ארוך מאין כמוהו.  כמעט ארבע שנים מאז נבטה בתודעתי ועד היום, והעת טרם הבשילה ללידה.

הריון ארוך מאוד ורב תהפוכות.

בהתחלה היו בחילות של חוסר הסתגלות, אחר כך היו היי ודאון, היה את השלב הזה של ההתלבטות מתי לספר ולמי לא, היה אולטרא-סאונד מרגש. לפעמים אני מרגישה צירים אבל יודעת שהם מדומים, לפעמים יש לי צרבת נוראית, שכן התינוקת כבר גדולה מאוד וזה לוחץ על הסרעפת. היא בועטת וזה נעים וגם כואב. לפעמים אני מרגישה שהיא רוצה כבר לצאת לאור, לא משנה כמה יכאב, ולפעמים היא כל כך שקטה ובלתי מורגשת ואז אני חושבת שהיא היתה רוצה להישאר לנצח בתוכי. זכה ובלתי פגיעה. עלמא שלי.

ותודה לבוגארו...