רוני אשכול Roni Eshkol

כותבת ומציירת

יום שני, 27 בדצמבר 2010

חנן


חנן קם בבוקר, מותח גפיים ארוכים, פושט את פיג'מת הפינגווינים, לובש בגדים נקיים, אם כי דהויים, מצחצח שיניים בקפידה ויוצא מהבית. נועל את הדלת ומשחק עם מחזיק המפתחות ההיפופוטמי עד לתחנה. ההיפו טס סביב האגודל 137 פעמים בטרם מגיע האוטובוס. בדרכו למרכז המסחרי, שם נמצאת חנות הצילום שלו. כמעט אף אחד כבר לא מפתח תמונות. שומרים במחשב. נמנע מלהביט לנהג בעיניים, נותן סכום כסף מדויק. חמש ועשרים. מתיישב נגד כיוון הנסיעה. נמנע עוד יותר ממבטי הנערות על הספסל האחורי. הן נראות בדיוק כמו הנערות שלמדו איתו פעם בתיכון, אותן רגליים ארוכות, עגילים גדולים ועיניים מלגלגות. מלגלגות, מן הסתם, על גופו המגושם ועל פניו המוזרות, חרושות הזיפים והחצ'קונים.
במחשבה שנייה, אולי הרגליים ארוכות יותר היום, פעם לא העזו ללכת עם כאלו מכנסיים קצרים. הן מפחידות אותו. ברגע האחרון הוא לוחץ על הפעמון.
הדלת נפתחת לפני שהאוטובוס נעצר לגמרי, וחנן כמעט מועד על המדרגה האחרונה. בעצם לא כמעט. ממש. מועד ומשתטח על האספלט. "לא קרה כלום!" צועק ומנופף לנהג בתנועות ידיים מוגזמות, "הכל בסדר!" מתרומם ומנער את מכנסיו. עלא-כיפק, ממלמל לעצמו, נפלא, נהדר, פנטסטי! שפשוף רציני בברך.
צולע עד לדלת החנות בחיוך אווילי. בקושי מצליח להכניס את המפתח למנעול, המשקפיים נפלו קודם למרגלות האוטובוס ומשקף אחד נשבר. מזל שיש עוד זוג בחנות.
נכנס למטבחון, שולף פלסטר עם הדפס ספיידר-מן וחפיסת גלולות מהתיק, מדביק את הפלסטר, בולע שתי גלולות. בקושי.
יושב ליד השולחן, רגל על רגל, מדליק את המחשב ומשחק טטריס עד הפסקת הצהריים. טובל וופל לימון בתה רותח. פעמון הכניסה מצלצל. אינה מהמספרה קפצה רק לקנות סוללה. חנן מסמיק כמו סלק כשהיא מבחינה בפינת השולחן בתמונה שלה שצילם כשלא שמה לב. היא מתלהבת, מחמיאה לו, "היית צריך להיות צלם! לא מוכר. איזה כישרון מבוזבז!" מתכוונת לתת לו נשיקה בלחי. הוא מתחמק וכמעט נחנק, כביכול מהוופל.
פעמון הכניסה מוסיף לצלצל. ביקור שמאי מס הכנסה. אינה לוקחת את התמונה שלה ומתחפפת.
מאז עלה במדגם באים לבקר אותו פעמיים או שלוש בחודש, מסתכלים בניירת, שואלים כמה שאלות ועוזבים אותו לנפשו. ניכר שהם מרחמים עליו. 
צלצול אחרון להיום. שתי ילדות עם פוני וגומות, אולי תאומות, נכנסות לקנות אלבום. נותן להן את האלבום עם הדובי והלבבות בחצי מחיר. הן שמחות עד השמים.
הילדות תמימות כל כך, רכות כל כך! הלוואי שיהיו לו כאלה גורות מחמד משלו.
ערירי, כמוש, חסר תכלית וטעם שכמותו. מי תתחתן עם אחד כמוהו? מי תסכים להיות אם גוריו הלא ממומשים?
בשבע מחפש את צרור המפתחות ולא מוצא. לוקח צרור חלופי, עם מחזיק מפתחות משמים. פרסומת של איזו חברה.
מקווה שלא יפרצו לו את החנות בלילה. זו לא תהיה הפעם הראשונה. בשבע ודקה נועל והולך לפלאפלייה.
תוקע חצי מנה וטרופית ענבים. הטחינה מטפטפת לו על החולצה. גם הטרופית. אין דבר, יש חולצה נוספת בחנות, למקרי חירום. מקנח בטילון, גם הוא נוזל קצת, קופץ להחליף חולצה, נועל שוב את החנות וחוצה את הכביש. אסיפת פעילי סביבה במתנ"ס, אחריה הרצאה על איזה סרט סיני שאין לו שום כוונה לראות. רק לא לחזור הביתה מוקדם מדי. אחרי ההרצאה חוג ריקודי עם. משלם את דמי הכניסה. מחיר סמלי.
נמנע מקשר עין. על הכרזה כתוב: שיעור התנסות.
כולם רוקדים. חלקם בחינניות מקצועית, יודעים כל תנועה, והיתר, החדשים ככל הנראה, מקפצים בעקבותיהם בגמלוניות של שה אובד.
חנן עומד בצד, נועץ עיניים בסלט הדמויות הצבעוני המפזז מולו כאילו היו בהתקף של פאניקה. אוזניו נאטמות מלשמוע את המנגינות העליזות. מבטו היבש, הרציני, עשוי להעיד עליו כי אולי הוא  מבקר חוגים מקצועי, על משקל מבקר מסעדות. תכף יישב לכתוב משוב קטלני על המנחה המצווח, המזיע מרוב מאמץ והשתדלות, תיכף יכתוב אם האולם היה בטיחותי והשירותים נקיים. אף אחד אינו חושד בו שאולי הוא בסך-הכול אדם שמתעניין באפשרות ללמוד ריקוד. אין מצב. על מי היא עובד? 
הם צודקים. באמת אין מצב.
הוא מחייך לעצמו חיוך עייף ויוצא משם. כבר מאוחר.
עובר ליד מכונת ממתקים. קונה שני מסטיקים ענקיים, עגולים, מכניס אחד לפה ואחד לכיס. 
מגיע הביתה, סחוט ככל יכולתו, פותח את הדלת.
בעוד שמונה שעות הכל יתחיל מחדש. לוחץ על מתג האור.
"הפתעה!" אומרת אינה.

מרעה ועדר עיזאות

מרעה ועדר עיזאות