שיר ואיור

כתובה שציירתי לזוג שאין כמותו

עצית

דבר אליי עצית,
אתה שומע?

הקיץ תם
אוושת הרוח בעלים
לוחשת לי 
לא למהר
להכות שורש
חכי מעט
הצימאון
והדממה
עוד ישטפו אותך
למעלה
משורש עד צמרת
ציפורי געגוע
בין ענפיך
ישירו על סתיו
שכבר בא
עלעליך
יסמיקו ממבוכה
והם יניחו לכוח המשיכה
לעשות בהם כבשלו
חסרת אונים
תעמדי מולו
מתפשטת
מתייבשת
מתייאשת
עירומה וזקופה
תעמדי
עדות עצמית לזכרך
שהיה
ותמתיני
לחורף שיחלוף
ולאביב הבא
שיבוא
שיבוא
לניצן הראשון שינץ
התחלה

שוטים

בימי הביניים היו אנשי דת נוצרים אדוקים נוהגים להצליף בעצמם בשוט על גבם החשוף לשם סיגוף.

בגב דואב ושותת דם, עלה ליבם על גדותיו, מלא תחושת סיפוק וניצחון הרוח על החומר.

יש שיגידו שהיו מזוכיסטים, יש שיגידו משוגעים.

אבל אני לא אומרת עליהם דבר. אחיי הם ואנוכי תלמידתם.

גם אני נוהגת להצליף בכל יום על גבי החרוש שתי וערב רב של צלקות בשלבים שונים של החלמה ופציעה מחדש.
ולא שוט אחד אני אוחזת בידי, אלא צרור שוטים מרשרשים כנחשים ארסיים.

שוט הדאגה למה שלא ניתן לשנות, שוט הלא מספיק טובה, שוט היותר מדי טובה, שוט המזון הקלוקל, שוט תחושת הכישלון הצורב, שוט הבדידות, שוט העצבנות, הפחד, העצב, התבוסתנות, המבוכה, השפלות.

והאהוב עליי מכולם - שוט האשמה.

(שוטים: טיפשים, כסילים, אווילים, סתומים, מטומטמים).