רוני אשכול Roni Eshkol
כותבת ומציירת
יום ראשון, 24 בפברואר 2008
יום שלישי, 19 בפברואר 2008
סיפור על עצומה זעירה
פעם שמעתי שיחה חרישית
בין כינה וחיפושית
הכינה אמרה לחיפושית: נמאס לי שמדברים עלי תמיד בלשון נקבה-
כינה מגעילה, כינה מרגיזה, כינה ענקית, כינה עלובה...
ואני בכלל בן! זה לא יתכן!
כן. גם לי נמאס.
אמרה החיפושית לכינה.
חיפושית לי קטנטנה, אוי כמה היא מסכנה...
כבר לא אכפת לי מה אומרים עלי,
העיקר שיגידו את זה נכון!
אני לא גברת אלא אדון!
ואז שמעתי באוזן ליחשוש
הי! ילדה! בבקשה! תוכלי לקרוא לנו כִּין וחִיפּוש?
אבל... התווכחתי. הרי זה ברור,
זה לא אישי, זו רק צורת דיבור.
אמנם קוראים לכם בשמות נקביים,
אבל הכוונה היא לכל המינים.
ואז נעצרתי, הם נראו כל כך שבוזים...
וגם ידעתי... הם צודקים במאה אחוזים!
בטח. חייכתי. אין בעיה בכלל,
אבל... חבל,
יש עוד חיות שמרגישות כמוכם
צאו. תראו בעצמכם...
יצאו הכין והחיפוש לסיבוב באיזור
וחזרו עם שיירה ובראשה ציפור,
ואחריה התעופפו, הזדחלו וקיפצצו לפי התור:
דבורה, לטאה, כנימה, ציקדה, שפרירית, חוגלה,
וגם צופית, זיקית, צרעה, צפרדע ונמלה.
הם התיישבו להם במעגל בפינה
והחלו לכתוב עצומה קטנטנה:
אנחנו חבורה של בעלי-חיים
ולמרות שחצי מאיתנו זכרים
קוראים לכולנו בלשון נקבה
אנו יודעים שזאת טעות, אבל טעות מעליבה!
אנחנו מבקשים להתחשב ברגשותינו
ולקרוא לנו מהיום רק בשמותינו
ולא לומר "היא" ו"את" כי אנחנו יצורים רגישים.
ובאנו על החתום (בטביעת מקור, קשקש ומחושים):
חִיפּוּש, כִּין, דְבוֹר, לְטֵא, כְּנִים, צִיקַד, שַפְרִיר, חוֹגֵל,
צוֹפִי, זִיק, חֵסִיד, צִירֵע, צְפֵרְד ונֱמֵל.
נ.ב.
אנחנו מדברים גם בשם חיות יותר גדולות
שלא יכלו להגיע מסיבות אישיות
כמו הזֶבֳּר, האֵלְפֵּק, הנֲמִי, הלוטַר האֵנֵף והחֵסִיד.
תודה רבה על ההקשבה!
שלכם תמיד...
מחאתי כפיים בהתרגשות
וחשבתי לעצמי: בחיי, איזו טפשות
הרי זה לא יכול להיות
שפונים לבנים במילים נקביות
ופונים לבנות במילים זכריות
כמו שגם אנו טועים, בני חוה ואדם
בכל השפות ובכל העולם.
אני יודעת שזה לא בכוונה ואני לא רוצה להאשים,
אבל הרי גם אנחנו יצורים רגישים!
יום רביעי, 13 בפברואר 2008
ללא מילים
בגלקסיה אחרת, באיזור לא מוכר,
יש כוכב צבעוני, משונה ומוזר.
הבוקר המריאה משם חללמונית,
ובתוכה תיירת- ילדה חוצנית.
היא נחתה מעבר לפינה,
כאן אצלנו בשכונה.
התחילה לשוטט בין הבתים,
ושמה לב טוב לכל הפרטים.
אצלנו בשכונה משתכנות
משפחות נורא שונות.
ולכל אחת יש בית משלה,
עם אופי יחודי שמתאים רק לה.
משפחת נורמלי הנורמלית גרה בבית מרובע
עם גג אדום וארובה.
משפחת מורשת הדתית בבית אדוק עם כיפה.
משפחת דרור החילונית בבית קל (בלי יסודות מתחת לרצפה).
משפחת רש העניים בבית קטנטן ומט ליפול.
משפחת אמיד העשירים באחוזה עם בריכה והכל.
משפחת כפרי שגרים בין שדות בעמקים.
משפחת קרת העירונים בגורד שחקים.
משפחת הייטקי בבית ממוחשב.
משפחת ניואייג'י בבית עם זנב.
משפחת חמודי הערבים בבית ערבי.
משפחת חסון הצבאיים בבסיס קרבי.
משפחת אשכנזי עם בית לבנבן ואף מורם.
משפחת מזרחי בבית מזרחי עם ח' וע' גם
(שתי האחרונות חיות בבית דו-משפחתי עם גדר ענקית בינם).
משפחת בנימיני עם דגל ישראל כתום.
משפחת שמאלנסקי עם סמל השלום.
משפחת קשת בענן עם שני אבאים גאים.
משפחת ישע בקראוון מתנחלים.
משפחת יחד גרה בקיבוץ שעבר הפרטה.
משפחת אנובאנו העולים גרים עוד במרכז קליטה.
משפחת מותגי האופנתיים בבית מעוצב מדליק.
משפחת כוכבי הידוענים עם בית מלא פפרצי ושיק.
משפחת דוקטורי המשכילים בבית מלא ספרים.
משפחת סלע הטיילנים בדיוק מקימים אוהל סיירים.
וחייזרית אחת קטנה,
מסיירת בשכונה,
כולם מחמיצים לה פנים
כי היא שונה.
ובכל מקום באזניה עולות
תלונות וקללות,
אנחות, צעקות,
ודלתות נטרקות.
הנורמאלים צועקים לה- הי, את מוזרה!
הדתיים- את לא מספיק צנועה!
החילונים- אל תקשיבי להם! הם כופים!
הדתיים- אנחנו? אתם בעצמכם קופים!
העניים- כולם נצלנים!
העשירים- תהיו בשקט, אנשים קטנים!
המתנחלים- למה את לא מרכיבה קראוון?
הניואייג'ים- כולם פה כל כך מנותקים מעצמם. חוץ מאיתנו כמובן...
העירוניים- רדי מהדשא, את מפריעה לבניית הקניון המיליון!
הערבים- אנחנו היינו כאן קודם. זאת השכונה שלנו! רוח מין הון!
הימניים- הי! לא לדבר פה ערבית!
הקרביים - ילדה, תיזהרי! רוצה אפוד מגן? אקדח?
השמאלניים- הא... למה שלא תתנו לה תותח???
האשכנזים והמזרחיים צועקים בשני קולות-
תראי מה הם עשו לנו. הרסו את השכונה!
מאיזה מוצא את, ילדה משונה?
המלומדים- לכי ללמוד במקום להתקשקש!
האופנתיים- את לא במודה, לכי להתלבש...
עד שהגיעה לקצה השכונה,
היתה שם גינת שעשועים קטנטנה.
וילדי השכונה שם, ללא מילים,
בלי לחשוב על הבדלים,
נחים, קופצים וצוחקים,
פשוט- משחקים, משחקים, משחקים.
נבוכים במבוכים- קומיקס
שני עכברושים מול שתי חולדות
בשני צידי מבוך, בתוך מלכודות.
העכברוש הזקן מסביר לנכדו
שהחולדות אשמות בה-כל בבירור.
החולדה הקשישה מסבירה לנכדתה
את ההיפך הגמור.
סבתא- אם עכברוש יתקרב אליך- תברחי!
הם לא כמונו. הם מסוכנים.
נכדה- לי הם דווקא נראים נחמדים.
סבתא- עדיף להסתובב עם ערפדים.
סבא- אף פעם אל תאמין לחולדה.
נכד- אני יכול להסתדר בעצמי. תודה.
סבא- חולדות נולדות שקרניות וגנבות.
נכד- לי הן דווקא נראות כמונו. טובות.
סבא- חולדה טובה כשהיא מתה. קפיש?
תקשיב לי, ילד. אל תהיה אדיש.
נכד ונכדה- איך זה התחיל, סבא? סבתא?
סבא- או הו... הרבה לפני שנולדת.
הם... מאז ומעולם הם רצו להשמידנו.
תבין, אין כאן מספיק מקום לשנינו.
סבתא- אנחנו רק רצינו לחיות לידם.
סבא- אנחנו פה והם שם.
סבתא- אבל הים הוא אותו ים...
סבתא- הם רעים. הם אויבים אכזריים.
נכדה- ומה אנחנו?
סבתא- עם של רחמנים.
אנחנו רק רצינו בית במקום חיים של נדודים.
נכד- ואי אפשר לחיות ביחד?
חייבים לחיות בפחד?
סבא- הם לא מוסריים. אין להם ערכים.
תראה מה הם עשו לנו. נחזיר להם! צריכים!
נכדה- סבתא, יש לי סוד, אבל את לא צריכה לחשוש.
יש לי... חבר עכברוש.
סבתא- אבוי! געוואלד! סכנה!
הוא ידקור אותך בגב כשלא תהיי מוכנה!
סבא- חולדה ועכברוש?! אלוהים אדירים!
נכדי אתה כל כך... כל כך... תמים....
נפלת על הראש, או מה?
אלוהים אדירים! יש פה מלחמה!
סבתא- אנחנו רק מגנים על עצמנו.
והם תמיד ירצו להשמידנו.
סבא- לא יעזור כלום.
הגענו למבוי סתום.
תראה מה הם עושים לנו,
איזו ברירה בדיוק הם משאירים לנו?
סבתא- אין לנו ארץ אחרת.
לנצח נחיה על החרב.
סבא- לא נשכח ולא נסלח.
אם לא ננקום, אז מה הטעם?
אנחנו ננצח
או שתמות נפשי איתם.
סבתא- אנחנו סובלים אז גם הם יסבלו.
אנחנו סובלניים והם לא. נקודה.
סבא- אנחנו רוצים שלום והם לא.
הם מבינים רק כוח. עובדה.
סבתא- רק כוח. עובדה.
הסבא והסבתא ממשיכים לדבר אל עצמם בלהט.
הנכד והנכדה יוצאים מהמלכודות בלאט,
משלבים ידיים, נאנחים, מצחקקים
ובלי מילים הולכים לגן המשחקים.
בשני צידי מבוך, בתוך מלכודות.
העכברוש הזקן מסביר לנכדו
שהחולדות אשמות בה-כל בבירור.
החולדה הקשישה מסבירה לנכדתה
את ההיפך הגמור.
סבתא- אם עכברוש יתקרב אליך- תברחי!
הם לא כמונו. הם מסוכנים.
נכדה- לי הם דווקא נראים נחמדים.
סבתא- עדיף להסתובב עם ערפדים.
סבא- אף פעם אל תאמין לחולדה.
נכד- אני יכול להסתדר בעצמי. תודה.
סבא- חולדות נולדות שקרניות וגנבות.
נכד- לי הן דווקא נראות כמונו. טובות.
סבא- חולדה טובה כשהיא מתה. קפיש?
תקשיב לי, ילד. אל תהיה אדיש.
נכד ונכדה- איך זה התחיל, סבא? סבתא?
סבא- או הו... הרבה לפני שנולדת.
הם... מאז ומעולם הם רצו להשמידנו.
תבין, אין כאן מספיק מקום לשנינו.
סבתא- אנחנו רק רצינו לחיות לידם.
סבא- אנחנו פה והם שם.
סבתא- אבל הים הוא אותו ים...
סבתא- הם רעים. הם אויבים אכזריים.
נכדה- ומה אנחנו?
סבתא- עם של רחמנים.
אנחנו רק רצינו בית במקום חיים של נדודים.
נכד- ואי אפשר לחיות ביחד?
חייבים לחיות בפחד?
סבא- הם לא מוסריים. אין להם ערכים.
תראה מה הם עשו לנו. נחזיר להם! צריכים!
נכדה- סבתא, יש לי סוד, אבל את לא צריכה לחשוש.
יש לי... חבר עכברוש.
סבתא- אבוי! געוואלד! סכנה!
הוא ידקור אותך בגב כשלא תהיי מוכנה!
סבא- חולדה ועכברוש?! אלוהים אדירים!
נכדי אתה כל כך... כל כך... תמים....
נפלת על הראש, או מה?
אלוהים אדירים! יש פה מלחמה!
סבתא- אנחנו רק מגנים על עצמנו.
והם תמיד ירצו להשמידנו.
סבא- לא יעזור כלום.
הגענו למבוי סתום.
תראה מה הם עושים לנו,
איזו ברירה בדיוק הם משאירים לנו?
סבתא- אין לנו ארץ אחרת.
לנצח נחיה על החרב.
סבא- לא נשכח ולא נסלח.
אם לא ננקום, אז מה הטעם?
אנחנו ננצח
או שתמות נפשי איתם.
סבתא- אנחנו סובלים אז גם הם יסבלו.
אנחנו סובלניים והם לא. נקודה.
סבא- אנחנו רוצים שלום והם לא.
הם מבינים רק כוח. עובדה.
סבתא- רק כוח. עובדה.
הסבא והסבתא ממשיכים לדבר אל עצמם בלהט.
הנכד והנכדה יוצאים מהמלכודות בלאט,
משלבים ידיים, נאנחים, מצחקקים
ובלי מילים הולכים לגן המשחקים.
החיים בזבל
החיים בזבל
היה פעם כלב
קטן ועלוב
עם זנב קצוץ
וחיוך עצוב
הוא גר ברחוב
בפחים הגדולים
עם חיפושיות זבל
ומאה חתולים
הוא לא ידע שהוא כלב
הוא רק ידע שהוא הוא
ממש כמו בבדיחה
מי? ההוא? ההוא! ההוא!
הכל היה בסדר
החיים היו טובים
עד לאותה שיחה
עם שני כלבים
כלבה לבנה מאולפת
וכלב ג'ינג'י אלוף
עברו שם במקרה
ואמרו שזה טירוף
אתה צריך דחוף
לגור בבית עם תנאים
ולקבל ליטוף ואוכל
ונגד תולעים
אתה כלב. כלב!!!
הם הרימו את האף
אתה לא אמור לחיות פה
ברחוב המטונף
הם המשיכו לנזוף בו
ושאלו "מה שמך?"
"אין לי שום שם..."
הוא ענה במבוכה.
"טוב, זה כבר מוגזם"
"זה חובה, זה אסור".
"אתה חייב שינוי,
זה לגמרי ברור"
ניקח אותך הביתה,
נשים לך קולר,
נעשה לך אמבטיה,
באמת, זה שום דבר.
נקרא לך "שום שם"
ותגור בבית חם,
וגם נאלף אותך,
שתהיה חכם.
הכלבלב קצת חשש
אבל האמין להם
כל הדרך עד לשכונה
הוא הזדנב מאחוריהם
עשו לו שידרוג
מכל הכיוונים
אמבטיה, קולר
תספורת, גוונים.
הכלבים החמיאו לו
"עכשיו אתה מלך!
מטופח ויפה
כמונו בערך"
זה הבית החדש שלך,
פה יש לך פינה
בלילה תישן בתוך הבית
וביום תהיה קשור בגינה
תקבל שלוש ארוחות ביממה,
פעם בשבוע איבוק ואימון,
כל יום בארבע סיבוב בשכונה,
ושלוש פעמים בשנה- חיסון.
תכיר, זאת המשפחה שלך.
יותר נכון- אתה שלה.
תן להם חיוך, תחזיר להם מקל
ואל תנבח בצהריים, לפחות בהתחלה.
זהו, שיהיה בהצלחה, שום שם!
ונתראה בהזדמנות,
ואתה לא צריך להודות לנו,
זה בהתנדבות.
על לא דבר! הכלב אמר,
ניער ת'שמפו וקרע את החבל,
רץ מהר מהר הביתה ונבח: איזה כיף! החיים בזבל!
היה פעם כלב
קטן ועלוב
עם זנב קצוץ
וחיוך עצוב
הוא גר ברחוב
בפחים הגדולים
עם חיפושיות זבל
ומאה חתולים
הוא לא ידע שהוא כלב
הוא רק ידע שהוא הוא
ממש כמו בבדיחה
מי? ההוא? ההוא! ההוא!
הכל היה בסדר
החיים היו טובים
עד לאותה שיחה
עם שני כלבים
כלבה לבנה מאולפת
וכלב ג'ינג'י אלוף
עברו שם במקרה
ואמרו שזה טירוף
אתה צריך דחוף
לגור בבית עם תנאים
ולקבל ליטוף ואוכל
ונגד תולעים
אתה כלב. כלב!!!
הם הרימו את האף
אתה לא אמור לחיות פה
ברחוב המטונף
הם המשיכו לנזוף בו
ושאלו "מה שמך?"
"אין לי שום שם..."
הוא ענה במבוכה.
"טוב, זה כבר מוגזם"
"זה חובה, זה אסור".
"אתה חייב שינוי,
זה לגמרי ברור"
ניקח אותך הביתה,
נשים לך קולר,
נעשה לך אמבטיה,
באמת, זה שום דבר.
נקרא לך "שום שם"
ותגור בבית חם,
וגם נאלף אותך,
שתהיה חכם.
הכלבלב קצת חשש
אבל האמין להם
כל הדרך עד לשכונה
הוא הזדנב מאחוריהם
עשו לו שידרוג
מכל הכיוונים
אמבטיה, קולר
תספורת, גוונים.
הכלבים החמיאו לו
"עכשיו אתה מלך!
מטופח ויפה
כמונו בערך"
זה הבית החדש שלך,
פה יש לך פינה
בלילה תישן בתוך הבית
וביום תהיה קשור בגינה
תקבל שלוש ארוחות ביממה,
פעם בשבוע איבוק ואימון,
כל יום בארבע סיבוב בשכונה,
ושלוש פעמים בשנה- חיסון.
תכיר, זאת המשפחה שלך.
יותר נכון- אתה שלה.
תן להם חיוך, תחזיר להם מקל
ואל תנבח בצהריים, לפחות בהתחלה.
זהו, שיהיה בהצלחה, שום שם!
ונתראה בהזדמנות,
ואתה לא צריך להודות לנו,
זה בהתנדבות.
על לא דבר! הכלב אמר,
ניער ת'שמפו וקרע את החבל,
רץ מהר מהר הביתה ונבח: איזה כיף! החיים בזבל!
הירשם ל-
רשומות (Atom)