אתה ואני כמו שני קרונות של רכבת הרים ישנה
צורתה נאה, אך צבעה מתקלף ובעדו מבצבצת צבעוניות חולפת.
עולה ויורדת לכל תשואות חרדה וגיל.
הנשימה הנעתקת, פרישת הידיים לצדדים, עצימת העיניים עד כאב, האימה.
אתה ואני עולים ויורדים ועולים, אחוזים זה בזו בסיבובים, בפיתולים.
כמעט נופלים, נצמדים בכוח לפסי המסילה.
משתדלים, כל כך משתדלים לשמור על הילדים הנפחדים
והם סומכים עלינו, בלית ברירה, מנסים להאמין שנביא אותם לקו הסיום בחתיכה אחת.
אתה ואני נמתחים חזק וקשה.
לא קל הלחץ בבית החזה,
לא קל המסע הסיזיפי הזה שאין לו סוף.
שמיניות בלתי-נגמרות באוויר הדק
הפחד שהופך להנאה שהופך למתח שהופך לשאגה שהופך להקלה. ושוב.
ושוב.
אתה ואני, היינו מעדיפים אולי להיות מטאפורה אחרת -
פרפר ופרח,
סירת מפרש וים,
רוכב וסוס נדנדה,
חתולה וגורים.
אבל תודֶה –
תודֶה
שאין דבר בעולם הזה
שמרטיט לבבות
ופורט על נימים
כמו רכבת הרים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה