עמל בת תשע. יש לה שיער קצר בצבע חום בהיר, עור מוקה כהה ועיניים ירוקות גדולות.
היא גרה ביישוב קטן בגליל, מלא עצים ירוקים וגגות אדומים.
היישוב מוקף גדר גבוהה ובכניסה יש שער חשמלי צהוב, שנסגר ונפתח עם שלט רחוק.
עמל היתה רוצה לצאת ממנו לפעמים כדי לטייל בעֵבר השני, אבל אסור לה.
מעבר לגדר היא רואה שפנים ושועלים, עדרי צאן עם רועים, סלעים ועצים שבטח כיף לטפס עליהם ובמיוחד האלַה העתיקה, שקוראת לה בלי מלים, דרך הרוח המנשבת בעלים, וגורמת לה להידבק בכל גופה אל הגדר, להישען עליה ולייחל שתיעלם ותניח לה לגשת אל העץ ולטפס על ענפיו.
אבל היא לא נעלמת, הגדר.
פעם עמל שאלה את אבא שלה למה בכלל יש גדר מסביב ליישוב.
"כי זה חשוב" אמר אבא שלה ולגם ארוכות מהקפה הלוהט. "הגדר שומרת עלינו מפני כל מיני דברים."
"אולי היא שומרת עליהם מפנינו?" הרהרה עמל בקול.
"המממ.." המהם אבא בלי להרים את עיניו מן העיתון.
היום הבית כולו שייך לעמל. אמא נסעה עם אחיה הקטן לבדיקות דם במרפאה ומשם לקניות וסידורים בעיר ואבא תכף ידביק לה נשיקת קפה, יאמר בקול נמוך "טוב, אני זז לעבודה. תהיי ילדה טובה." וייסע למשרד שלו בחיפה.
עמל תתלבש ותצא להסתובב קצת ברחוב ליד הבית שלה. האוטובוס הצהוב עם הסמל של המועצה יחלוף על פניה וייעצר בתחנה. שם יעלו עליו ילדים עם תלבושת אחידה.
לעמל אין דברים כאלה, כמו אוטובוס צהוב ותלבושת אחידה. אף פעם לא היו לה כי היא לא לומדת בבית ספר. גם בגן לא היתה. היא לומדת בבית, עם אמא.
אבל היום אמא עסוקה, אז עמל תלמד את עצמה. היא כבר גדולה, אמורה היתה להיות בכיתה ד'.
עמל מרגישה בודדה כשהיא נשארת לבד בבית. בעצם תמיד היא מרגישה קצת בודדה.
היא אורזת לעצמה תיק קטן עם מים, תפוח ירוק וכריך, פנקס ועפרונות ויוצאת מהדלת האחורית, זאת שפונה אל דרך העפר המקיפה את היישוב, מאחוריה גדר ומאחורי הגדר - נוף.
בלול מקרקרות שתי תרנגולות חומות, מנסות לשווא לדגור על שתי ביצים בלתי מופרות. עמל תאסוף אותן כשתשוב הביתה מהטיול ותכין מהן שקשוקה סורית, כמו שסבתא מירה לימדה אותה בקיץ שעבר.
רגליה היחפות של עמל פוסעות בצעד קל על האדמה החמה. לא כואב לה. היא כבר רגילה.
היא מגיעה אל דרך העפר ומתחילה לצעוד צפונה. השמש עדיין נמוכה והרוח קלה. עמל מנסה ללכת בעיניים עצומות אבל הוואדי שמתפתל מעבר לגדר והאלה העתיקה, הגדולה, קוראים לה לפקוח אותן ולהביט ביופיים. אביב עכשיו והכול פורח וזורם. הבית כבר רחוק מאחור ופינת החי הנטושה נמצאת מעבר לסיבוב.
עמל נכנסת אליה בתקווה למצוא אוצר. פעם אחת מצאה שם נוצה לבנה של טווס לבקן, אבל אחיה הקטן הרס אותה יומיים לאחר מכן. מעצבן. ופעם אחת מצאה גולגולת של איזה מכרסם. שרקן אולי.
הכלובים חלודים, ריקים כל כך, ומנעולים ישנים משתלשלים מהם ומרשרשים על גבי רשת הברזל כמו פעמונים מקולקלים.
פתאום היא רואה שפן. לא ארנב. שפן סלע אמיתי, קצר אוזניים, תקוע בפינת אחד הכלובים, מאחורי צינור פלסטיק דמוי מחילה. כנראה נכנס אליה בטעות ואז משהו נפל עליו וחסם את דרכו החוצה.
החוטם הקטן שלו רועד. מסכן, הוא בטח מבוהל וגם צמא ורעב.
עמל מחטטת קצת בתיק ומשליכה לעברו את התפוח שלה.
השפן מרחרח את התפוח אבל לא מעז לגעת.
"אל תדאג, אני כבר משחררת אותך." עמל לוחשת.
היא מסיטה בקושי את דלת הכלוב ומרימה את מחילת הפלסטיק.
השפן מביט בה לרגע בעינוי השחרות,הנבונות, אולי בהכרת תודה, ורץ משם, דרך פרצה בלתי נראית בגדר, החוצה אל הוואדי.
עמל, בלי לחשוב יותר מדי, יוצאת אחריו.
השפן נעלם לתוך איזו מחילה, אמיתית הפעם, ועמל קוטפת קצת מרווה בשביל השקשוקה, תוחבת לתוך התיק וניגשת אל האלה שלה. זאת הפעם הראשונה שהיא נוגעת בה ממש. הגזע שלה מחוספס ועיניה מתמלאות דמעות. אולי מהרוח שהתחזקה בינתיים. אולי ממשהו אחר.
נחש מזדחל מתחת לשיח סירה קוצנית, חוויאי דואה מעל בסיבובים מרוכזים. עמל מטפסת על העץ ומתיישבת על ענף רחב. היא משקיפה על הנוף שכבר לא נחשב נוף, כי היא בתוכו ממש ולא רק צופה בו מעבר לגדר. השמש תלויה ברום, כתליון זהב, מלהיטה ומציתה את האוויר סביבה.
בקבוק המים כמעט והתרוקן, הכריך כבר בבטן מזמן.
ילד וילדה עם עדר קטן מעורב של עיזים וכבשים קרב אל הצל שמטילה האלה. יש להם כלב, גם הוא מעורב מאוד.
כמו העדר והכלב, גם עמל בעצמה מעורבת. אמא שלה אומרת שהיא הילדה הכי מעורבבת בעולם. כל אחד משורשיה נעוץ בפינה אחרת של העולם. אמא של אמא הגיעה מרוסיה, אבא של אמא מעיראק, אבא של אבא אמריקאי ממוצא גרמני ואמא שלו מסוריה. ובנוסף לכל, עמל היא ילדה חידתית, זאת אומרת שאמא שלה דתייה ואבא שלה חילוני, שמו"צניק עם תעודות. ככה הוא אומר.
עמל מנפנפת לילדים הבדואים לשלום. הם צוחקים ומנפנפים בחזרה.
פתאום עמל מרגישה שהיא איננה לבדה. שכל הילדים בעולם מלמדים את עצמם, שהגדר איננה גדר והשער איננו שער, הכל פתוח וגלוי ואפשרי ואין שום דבר נפלא כל-כך באוטובוס צהוב עם סמל שיש גם על חולצה. רוח קרירה מגיעה מן הים ומלטפת את פניה ועמל יודעת שהנה הגיעה לארץ הפלאות.
